פסק-דין בתיק תא"מ 20993-06-11

1.         תביעת שיבוב של מבטחת בסכום של 41,370 ש"ח, שמקורה בהתנגשות בצומת בין שני רכבים בתאריך 29.12.10 בשעת חשיכה, בשל אי-ציות אחד מהם לרמזור אדום.

2.         לטענת הנהגת ברכב שבוטח ע"י התובעת, גב' מהא מחול (להלן: "נהגת התובעת"), היא הגיעה לצומת כברי ממזרח, מכיוון מעלות, ופנתה שמאלה באור ירוק מלא, אחרי רכב נוסף שפנה שמאלה לפניה.

3.         לטענת הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), הוא הגיע לצומת כברי ממערב, מכיוון נהריה, המשיך בנסיעה ישר מזרחה, ונכנס לצומת באור ירוק מלא. גרסת הנתבעים נתמכה גם בעדות חברו של הנתבע, אשר נסע ברכבו, מר מימון אלביליה (להלן: "עד הנתבעים").

4.         שמעתי את עדויות הנהגים המעורבים. עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה דו"ח השמאי בנוגע לרכב התובעת, וכן תיק המשטרה ("נ/2").

5.         הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להידחות.

אני מקבל את גרסת הנתבע ועד הנתבעים, ומעדיף אותה על פני גרסתה של נהגת התובעת. ממילא אני קובע כי האחריות לתאונה רובצת לפתחה של נהגת התובעת.

מסקנתי זו מבוססת בראש ובראשונה על התרשמותי הבלתי אמצעית מן העדויות שבפניי. עדותה של נהגת התובעת הותירה רושם שלילי ובלתי אמין. ניכר היה כי נהגת התובעת הגיעה לדיון עם משפט אחד מוכן מראש, עליו חזרה מספר רב של פעמים, גם כאשר נסיבות העניין לא הצריכו זאת. אך פרט לכך לא ניתן היה לקבל ממנה גרסה ברורה, ואף לא תשובות ענייניות לחלק גדול מהשאלות שנשאלה.

לעומת זאת, עדויותיהם של הנתבע ועד הנתבעים היו מהימנות בעיניי. עדים אלה השיבו לכל שאלה תשובה פשוטה, עניינית ומלאה. גם אם לעתים ניכרה בדבריהם נטיית-מה להגזמה, העדויות נמסרו במלים פשוטות וכנות, וניכר כי הדברים הם דברי אמת.

מלבד ההתרשמות מן העדויות, אציין מספר נקודות נוספות התומכות במסקנתי זו.

ישנו חוסר התאמה מהותי בין הודעת נהגת התובעת במשטרה לגרסתה המאוחרת יותר. בהודעה במשטרה אמרה כי לא ראתה את רכב הנתבע כלל, אלא רק הרגישה את ההתנגשות (עמ' 2, ש' 27-28), וחזרה על כך שלא ראתה את רכב הנתבע כלל (עמ' 2, ש' 37-38). לעומת זאת, בתיאור התאונה בתצהירה טענה כי לפתע הגיח ממול רכב הנתבע, באופן שממנו עולה לכאורה כי הבחינה בו לפני התאונה. אם ניתן היה לסבור כי הדבר נובע מאופן הניסוח, הרי שבעדותה טענה במפורש כי ראתה את הרכב שהגיח ממול. מכיוון שלא היה ברור האם תשובתה מתייחסת לרכב הנתבע או לרכב שלטענתה נסע לפניה ברמזור ירוק, נשאלה מספר פעמים, ותשובתה לא השתנתה אם כי הפכה עמומה יותר ובלתי מובנת (עמ' 5, ש' 10-23).  בסופו של דבר ,בחקירה חוזרת, שבה וטענה כי לא ראתה את רכב הנתבע.

יצויין, כי טענת נהגת התובעת, לפיה לא ראתה את רכב הנתבע, אינה סבירה כשלעצמה. רכב נהגת התובעת פנה שמאלה "אל תוך" הדופן השמאלית של רכב הנתבע, אשר נסע בנתיב השמאלי והגיע ממול. נראה כי רכב הנתבע היה מצוי בדיוק נגד עיניה של נהגת התובעת לכל המאוחר עת ביצעה את הפניה שמאלה, ובוודאי בסמוך לפני הפגיעה.

            נהגת התובעת התחמקה בתחילה ממתן תשובה ברורה לשאלה הפשוטה האם הגיעה לרמזור והמשיכה בנסיעה רציפה מאחר והרמזור היה ירוק, או שמא עמדה ברמזור בהמתנה לרמזור שיתחלף ואז החלה בנסיעה. לאחר מכן אמרה שאינה זוכרת כיצד אירע הדבר. ובכל זאת, מיד לאחר מכן, כשנשאלה למהירות נסיעתה, מצאה לנכון לציין כי היתה במהירות של התחלת נסיעה.

לא זו בלבד, אלא שהיא אף הוסיפה והבהירה כי היתה בתחילת פניה שמאלה, ולכן לא יכלה ליסוע מהר. דא עקא, ללא קשר לשאלת מהירות הנסיעה, דברים אלה אינם תואמים את הודעתה במשטרה בה מסרה כי התאונה התרחשה כאשר רכבה "לקראת סוף הפניה" (עמ' 1, ש' 6). תיאור זה בהודעה, כשלעצמו, אינו תואם את נקודת האימפקט שבשרטוט הבוחן המשטרתי, ממנו עולה כי התאונה אכן התרחשה בתחילת הפניה.

בתצהיר נהגת התובעת נאמר כי רכב הנתבע פגע ברכבה במוקד הקדמי שמאלי. בתאונות הנגרמות בצומת בשל אי-ציות של אחד מהנהגים לרמזור אדום, שאלת האחריות אינה מוכרעת דרך כלל על פי השאלה איזה מהרכבים פגע באחר. עם זאת, נקודה זו אינה נטולת חשיבות לצורך הבנת השתלשלות העניינים נשוא התאונה, או לצורך אחר. בענייננו, תיאור הפגיעה בתצהיר נהגת התובעת אינו תואם את המציאות. כפי שכבר הובהר, רכבה של נהגת התובעת הוא זה שפגע (בחזיתו) ברכב הנתבע (בצידו השמאלי). כאמור, נקודה זו אינה מכריעה את הכף מבחינה עובדתית לעניין האחריות לתאונה, אך היא מהווה אמירה נוספת שבנוגע אליה נהגת התובעת אינה מדוייקת, וממצא זה מצטרף לממצאים האחרים ומוסיף משקל לחוסר מהימנותה.

ברכבה של נהגת התובעת נפתחו כריות האוויר. הדעת נותנת כי יכול ויש ממש בטענת הנתבעים לפיה עובדה זו כשלעצמה מצביעה על כך שנהגת התובעת נסעה במהירות גבוהה. אמנם רכב הנתבע היה מהיר, אך מבחינת כריות האוויר ברכבה של נהגת התובעת הפגיעה היתה חזיתית.

6.         באשר לטענות התובעת לעניין אחריות הנתבע - אין ממש בטענות המבססות עצמן על כך שהנתבע אמר שנהגת התובעת נסעה במהירות 90 או 100 קמ"ש. ברי כי מדובר באופן התבטאות ותו לא. הכוונה הינה לומר בלשון פשוטה כי הנתבע מעריך שנהגת התובעת נסעה במהירות גבוהה, וזאת לאור עוצמת הפגיעה של רכבה ברכבו.

טענת ב"כ התובעת כי הנתבע חשב שיספיק "לגנוב" את הרמזור אך הרמזור התחלף לאדום, אינה במקומה. טענות התובעת אמורות להתבסס על עובדות הנטענות על ידה, והעובדות להן טוענת התובעת הינן כי לפני רכב נהגת התובעת נסע רכב אחר שפנה שמאלה. משמעות הטענה לפיה הנתבע נכנס לצומת בסמוך לאחר סוף מופע האור הירוק בכיוון נסיעתו, הינה כי הרכב שפנה שמאלה, לטענת התובעת, לפני נהגת התובעת, נכנס לצומת באור אדום.

            טענות התובעת לפיהן היה על הנתבע להאט מהירות נסיעתו לפני הכניסה לצומת, דינן להידחות. מאחר וקבעתי כי הנתבע נכנס לצומת באור ירוק, ובמבט לפנים ראה כי הצומת פנוי, מבלי שראה את רכב נהגת התובעת ומבלי שיכול היה לצפות כי רכב יתפרץ לצומת, אין מקום לדרוש ממנו להאט את מהירות נסיעתו, אשר לא עלתה על המהירות המותרת. העובדה כי הנתבע לא ניסה בהקשר זה "לייפות" את המציאות, אלא העיד בפשטות כי המשיך בנסיעה רגילה, רק מחזקת לטעמי את מהימנותו. גישה לפיה על כל רכב ורכב, המתקרב לכל צומת וצומת, להאט את מהירות נסיעתו שעה שהאור בכיוון נסיעתו הוא ירוק, היא גישה מרחיבה יתר על המידה. אילו אכן היה הדבר נעשה לא מן הנמנע כי היה בצעד מעין זה דווקא כדי להפריע לשטף התנועה ולגרום לסיכון לרכבים הסובבים.

7.         לאור כל האמור לעיל, כאמור, התביעה נדחית.